ביוגרפיה

אמל נסראלדין נולד בכפר דלית אל-כרמל כבן הבכור במשפחה בה חמישה אחים ואחות אחת[1]. אמו, סעידה-ווידאד הייתה ממשפחה מיוחסת מהרי השוף ודודה היה ראש העדה הדרוזית בלבנון[1]. אביו, נסיב נסראלדין, היה פלאח[1]. בצעירותו עבד אמל נסראלדין כקבלן עבודות כריתת עצים, ובשלב מסוים העסיק כ-200 עובדים. הבסיס הכלכלי שעבודתו הכניסה לו העניק לו מעמד חברתי בסביבתו. עם זאת, התנהגותו, שלא הייתה מסורתית, כדוגמת הבגדים שלבש וחלק מהתבטאויותיו, גררה עימותים שונים. עם הקמת המדינה, נמנה עם הדרוזים הראשונים שהתנדבו לשרת בצה"ל. כמו כן, ב-1953, לבקשת הרמטכ"ל, פעל לגיוס גדוד דרוזי ובו כשבע מאות חיילים (נקרא אז "יחידת המיעוטים"). נסראלדין הוא בוגר האוניברסיטה העברית במדעי המדינה[1].

בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 1959 התמודד בראשות רשימת "הצעירים החופשיים" למועצת דלית אל-כרמל, ונבחר להיות אחד מתשעת הנציגים במועצה[4]. הוא כיהן כראש סיעה שישבה באופוזיציה[5], ובהמשך כסגן ראש המועצה. בבחירות לרשויות המקומיות ב-1965 עמד בראש רשימת השיתוף והאחווה שזכתה בשני מקומות במועצה מתוך תשעה[6]. אמל היה שותף לחיבור הכפר דלית אל-כרמל לחשמל ולמים בשנת 1964, וכן להקמת מפעל נעלי דָא-כָּא (ר"ת דאלית אל כרמל) עם התעשיין לואיס אברהם, ובהמשך, הקמת מפעל "גיבור" לטקסטיל בדלית אל-כרמל, שסיפקו עבודה לנשים דרוזיות בלבד. לפי המופיע באתר "יד לבנים הדרוזים", פעולה זו שיפרה את מעמד האישה בחברה הדרוזית. בפעילותו עסק אף בענייני תרבות, דרך הקמת מועדונים, בהם נחשף הציבור הדרוזי לתרבות הסביבה.

בשנת 1969 נהרג בנו רב-סמל לוטפי נסראלדין בעת מרדף אחרי מחבלים ביום האחרון לשירותו הצבאי. מאורע זה הוביל לפעילות אינטנסיבית של אמל בנושא הטרור ומשפחות שכולות בעדה הדרוזית. הוא הצטרף לארגון יד לבנים הארצי. ביוני 1972 צורף למועצה הארצית להנצחת החייל[7]. בשנות ה-70 של המאה העשרים פעל להעברת בית אוליפנט בדלית אל-כרמל לבעלות המדינה כדי שישמש בהמשך כבית יד לבנים. לאחר פנייתו לראש הממשלה מנחם בגין בקשתו נענתה. בשנת 1979 נרכש המבנה על ידי המדינה. בשנת 1980 הקים את ארגון יד לבנים הדרוזים שקיבל לשימושו את בית אוליפנט. ארגון זה היה עיקר פעילותו לשארית חייו.

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 כיהן כמזכיר מועצת הפועלים בכפרי הדרוזים בכרמל[8][9]. עקב ויכוחים ממסדיים על רצונו להוצאת ענייני הדרוזים מהמחלקה הערבית, פרש מההסתדרות וממפא"י[10]. הוא פנה לתחום העסקי ומונה ליועץ לבעלים של מפעלי "גיבור", גרשון רוזוב. מנחם בגין, ראש סיעת "חרות", זיהה את הפוטנציאל האלקטורלי הטמון בו וצירף אותו למפלגתו בשנת 1971. לקראת הבחירות לכנסת השמינית הוצב במקום ה-44 ברשימת הליכוד[11]. בינואר 1977 בעקבות התפטרותם מהכנסת של שמואל תמיר ועקיבא נוף שעברו לתנועה הדמוקרטית לשינוי, הושבע אמל לכנסת[12]. הוא המשיך לכהן כחבר הכנסת עד שנת 1988. בשנים אלו פעל לסיוע לקהילה הדרוזית ולשיפור מעמדה, תוך שהוא טוען שישנה עדיפות להשפעה מתוך הסיעות הגדולות ולהשתלבות בחברה הישראלית, מהצטמצמות במפלגה סקטוריאלית. במהלך מלחמת לבנון הראשונה אף יצא ללבנון ונפגש עם שר הביטחון הלבנוני, לבקשתו של מנחם בגין.

בשנת 1995 פרסם ביחד עם מוסבאח חלבי את "אנציקלופדיית שמות החללים, השייח'ים, המנהיגים והפעילים הדרוזים 1800–1995". ב-2005 נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות.

בשנת 2008, במסגרת חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, נבחר לאחד מששת ה"זוכרים", באירוע המרכזי של "ארגון זוכרים".

משפחתו

היה נשוי שלוש פעמים. אשתו השלישית היא חפידה. בנו, רס"ל לוטפי אמל נסר אלדין מאשתו הראשונה, קידה, נהרג ב-7 במאי 1969, בגיל 23, במסגרת מרדף אחר מחבלים בבקעת הירדן. הבן הותיר אחריו אשה ושלוש בנות.

נכדו (בן בתו, לטיפה), רס"ב לוטפי נסראלדין, שנקרא על שם הדוד, היה מראשוני הדרוזים להתגייס לחיל הים, עבר לגולני לאחר שמונה שנות שירות ונהרג ב-ב-30 בדצמבר 2008 מנפילת פצמ"ר בבסיס נחל עוז. הותיר אחריו אשה ובת[13].

בנו, סאלח נסראלדין, נעלם באוקטובר 1995 באזור ג'נין כשהוא מותיר אחריו אשה ושלוש בנות.

אמל נסראלדין נפטר ב-9 בפברואר 2025, בגיל 96[14].