בן נימר ונאיפה,

נולד בשנת 1924 בכפר הדרוזי דלית אל-כרמל. בצעירותו עבד יחד עם בני משפחתו בחקלאות. בגיל 18 התגייס לשורות המשטרה הבריטית, ושירת כשוטר מוסף באזור הקריות שבמפרץ חיפה. במהלך שירותו יצר קשרים עם האוכלוסייה היהודית המקומית ולמד להכיר מקרוב את אורחות חייהם ותרבותם.

במהלך מלחמת העצמאות, נענה קאיד לפנייתו של גיורא זייד, מפקד יחידת המיעוטים, להצטרף לשורות שירות הידיעות של ההגנה (ש"י). הוא ובן-דודו נשלחו למשימת ריגול באזור ואדי ערה, לצורך איסוף מודיעין על הכוחות העיראקיים שהיו פרוסים במקום. לאחר שקיבלו נשק, הוסעו לאזור הפעולה והמשיכו רגלית לכיוון ג'נין.

עם עלות השחר זוהו השניים על ידי חיילים עיראקיים ונפתחה לעברם אש. הם השיבו באש עד שאזלה תחמושתם, ואז נאלצו להיכנע. הם הועברו לג'נין ומשם לכלא שכם. במשפט צבאי שנערך להם הואשמו בריגול למען היהודים. קאיד הכחיש את ההאשמות, אך עמידתו האיתנה עוררה את חמתו של הקצין העיראקי. הוא הולבש בבגדים אדומים – בגדי נידונים למוות – והובל במסע משפיל ברחובות העיר עד שהושלך לצינוק בתנאים קשים.

ביום 1 ביולי 1948 הוצא קאיד להורג בתלייה בכיכר המרכזית של שכם. גופתו נותרה תלויה במשך שלושה ימים ונקברה לאחר מכן בשכם. הוא הותיר אחריו אישה, שני בנים ושתי בנות.

בשל העובדה שמקום קבורתו המדויק אינו ידוע, הוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע (מקל״ן). לזכרו הוקמה מצבה בבית העלמין הצבאי הדרוזי בעוספיא, בטקס ממלכתי רם-מעלה. סיפור גבורתו הונצח גם בספרו של מוסבאח חלבי, "דרוזים – רומן".