בן סלמה וכמאל. נולד ביום 8 בספטמבר 1972 בבית החולים "יוספטל" באילת, ביום ראש השנה העברית – וזו כנראה הסיבה לכך שכבר ביום הראשון לחייו זכה לפרסום. צוות של "קול ישראל" שהגיע לבית החולים לראיין את היולדות בחג פגשו את אמו, שבישרה כי תקרא לבנה סאלח – על שם אחיה, שנפל בעת שירותו במג"ב בשנת 1971. הראיון שודר בשידור חי, והטלפון בבית המשפחה לא חדל מלצלצל – חברים וקרובי משפחה מכל רחבי הארץ התקשרו לאחל מזל טוב ולברך את ההורים והבן שזה עתה נולד.

סאלח היה הבן השלישי במשפחה, אחרי אחיו הבכור פואד ואחותו נג’ואה. כשהיה בן שש הצטרף למשפחה אח נוסף – יאמן, ולאחר נפילתו נולדה האחות הצעירה פידאא. ילדותו עברה באילת, שם למד בגן הטרום חובה, ובהמשך עברה המשפחה חזרה לכפר בית ג’אן – מקום הולדתם. שם סיים את לימודיו בבית הספר היסודי, ובהמשך למד בבית הספר החקלאי בכפר רמה.

בשנת 1987 חוותה המשפחה טרגדיה קשה, כשאחיו הבכור פואד נפל בעת שירותו הצבאי. סאלח היה אז נער צעיר, אך זכרו של אחיו הפך לחלק מעצמותיו ולמקור השראה להמשך דרכו.

סאלח היה נער אהוב, נעים הליכות, שקט ובעל נוכחות שלווה ומרגיעה. הוא הצטיין בשכלו ובחריפותו, ניחן ברגישות ובענווה, ותמיד היה מוכן לעזור לאחרים. הוא אהב לרכב על אופנועו, לשחות ולקרוא ספרים. חבריו תיארו אותו כבחור שקול והחלטי, שנותן ותורם בלי לצפות לתמורה.

חלומו הגדול היה ללמוד רפואה. לקראת גיוסו ביקש להתקבל לעתודה אקדמית, והחל ללמוד בטכניון. לאחר שנה של לימודים, מתוך תחושת שליחות ורצון לתרום, החליט להפסיק את לימודיו ולהתגייס לשירות צבאי מלא.

במרץ 1991 התגייס לצה"ל והוצב בחטיבת גולני, בחיל הרגלים והתחזוקה. הוא הצטיין בידע המקצועי, באחריות ובמסירות, ושירת מתוך תחושת שליחות עמוקה. אף שהיה בן למשפחה שכולה, ובשל כך היה זכאי לשירות מקוצר, בחר להמשיך לשירות קצונה. סאלח סיים קורס קציני תחזוקה בהצטיינות ושירת כקצין באליקים. לאחר שנה וחצי מונה למפקד פלוגת מפקדה, תפקיד בו רכש את הערכתם ואהבתם של פקודיו ומפקדיו כאחד.

עם תום שירותו הסדיר ושנת קבע נוספת, היה אמור להשתחרר, אך הציעו לו לעבור לגולני לתפקיד מפקד פלוגת מפקדה – במסגרת תוכנית שירות שבסיומה היה עתיד לצאת ללימודים אקדמיים מטעם הצבא. למרות חששות הוריו, בחר סאלח להיענות להצעה. הוא השתלב במהירות ביחידה החדשה וזכה להערכה רבה מצד כולם – מהמג"ד ועד אחרון החיילים.

שלושה שבועות לפני נפילתו חלה ואושפז בבית חולים בצפת. הוריו ביקשו שינוח בבית, אך הוא סירב מתוך תחושת אחריות ואמר: "אני מרגיש טוב, ואני חייב לחזור ליחידה". כשבוע לאחר מכן נהרג המג"ד שלו ושלושה חיילים נוספים בפיצוץ מטען צד. סאלח, שהודיע על כך למשפחתו, אמר: "אסון גדול נפל על הגדוד, על צה"ל ועל המדינה". הוריו, שחששו לשלומו, ביקשו ממנו להישאר בבית, אך הוא הרגיע אותם, הבטיח כי אינו נכנס ללבנון והוסיף שבקרוב ישתחרר.

ביום 20 במרץ 1996, שלושה ימים בלבד לאחר מכן, נפל סאלח בלבנון, כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו על שיירת צה"ל סמוך לכפר טייבה. הוא הובא למנוחות בכפר הולדתו בית ג’אן. בן 24 היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.

בהלוויה, שנערכה למחרת, השתתפו אישים בכירים ובהם אהוד ברק, בנימין נתניהו, יצחק מרדכי, סגן השר ואליד צאדק, ח"כים רבים, נשיא המדינה עזר ויצמן וראש הממשלה שמעון פרס. במשך חודשים רבים פקדו את בית המשפחה מנחמים מכל רחבי הארץ, יהודים וערבים כאחד.

מפקדו, מג"ד גדוד "ברק" בגולני, כתב עליו:
"סאלח היה אדם פיקח ונבון, רגיש והגון, בעל חוש הבחנה וכושר ביטוי יוצא דופן. השקט, הצניעות והענווה שלו הקרינו עוצמה פנימית. חיוכו הביישני, עיניו הטובות ואהבת האדם שבו – אלה יישארו חקוקים בלב כולנו."

כעבור שנה הקימה המשפחה אנדרטה לזכר שני בניה – סאלח ופואד – שנפלו שניהם בשירותם הצבאי.

הוריו של סאלח כתבו:
"סאלח נולד בראש השנה ונלקח מאיתנו ביום האם הבינלאומי. זכרו, זכר אחיו פואד וזכר דודו סאלח – חתומים בלבנו לנצח."