נביה מרעי נולד ב־15 באפריל 1954 בכפר חורפיש, בן למשפחה דרוזית שעסקה בעבודת אדמה ואח להילה, מג'יד, מופיד, נזיה ואנואר. את לימודיו היסודיים סיים בחורפיש, ואת לימודיו התיכוניים המשיך בבית הספר החקלאי "עירון" בחדרה. מגיל צעיר היה פעיל בתנועות הנוער, תחילה כחניך ומדריך בתנועת "הצופים" ובהמשך במסגרת הגדנ"ע.

באוקטובר 1972 התגייס לצה"ל כשהוא נחוש להצטרף ליחידת הצנחנים – החלטה לא שגרתית לבני העדה הדרוזית באותה תקופה, שנהגו להתגייס ליחידת המיעוטים. בעזרת שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר הצליח להגשים את חלומו. במהלך הכשרתו השתתף במלחמת יום הכיפורים ונלחם בחצי האי סיני. לאחר מכן יצא לקורס קצינים ושובץ בגדוד חרב, שם מילא תפקידים שונים ובהם מפקד מחלקה, סגן מפקד הגדוד וקצין המבצעים.

בשנת 1975 החל בשירות קבע, ושירותו הצבאי התאפיין בהתמדה, מקצועיות ויכולת מנהיגות יוצאת דופן. הוא נודע כמפקד ערכי, אחראי ובעל נוכחות מעוררת השראה, שתמיד היה שם עבור חייליו. עמיתיו כינו אותו “המפקד שלא מתעייף לעולם”. לאורך השנים מילא שורה ארוכה של תפקידים משמעותיים, בהם מפקד פלוגה בבית הספר לחי"ר, מפקד מחלקה בבית הספר לקצינים, קצין אג"ם של חטיבה ברמת הגולן, סגן מפקד בסיס האימונים של הנח"ל, קצין אג"ם של החטיבה המרחבית בלבנון, מדריך ראשי בבית הספר לקצינים ומפקד גדוד.

בשנת 1989, לאחר נפילתו של אל"ם יצחק רחימוב, מונה נביה למפקד החטיבה המערבית בדרום לבנון והועלה לדרגת אלוף-משנה. הוא התמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת וניהל את גזרתו ביד נחושה ובאחריות רבה, תוך שמירה על ביטחון האזור ותושבי הצפון. בהמשך שירת כסגן מפקד חטיבת הערבה, ולאחר מכן כמפקד החטיבה, שם חיזק את הקשר עם יישובי הסביבה והעניק לתושבים תחושת ביטחון עמוקה.

במהלך שירותו למד באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ובהמשך השלים תואר שני במדעי המדינה וביטחון לאומי במכללה לביטחון לאומי. בשנת 1994 מונה למפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה. בתפקידו זה פעל לסיכול פיגועים ולחיזוק תחושת הביטחון בקרב תושבי גוש קטיף, והיה ידוע ביחסיו הטובים עם ראשי ההתיישבות ותושבי הרצועה. לאחר מכן מונה לסגן מפקד אוגדת עזה, תפקיד שאמור היה להוביל לקידומו לדרגת תת-אלוף.

נביה היה אדם רחב אופקים ואוהב דעת. בזמנו הפנוי עסק בקריאה, במיוחד בתחומי ההיסטוריה והאסטרטגיה, ואסף עטים נובעים עתיקים וחרבות נדירות. הוא הקפיד על כושר גופני וראה בכך חלק בלתי נפרד מאורח חייו.

ביום 27 בספטמבר 1996 נפל אלוף-משנה נביה מרעי במהלך קרב ברצועת עזה. עם הסלמת המצב באזור הוזעק לשטח בשל קשריו הקרובים עם הקצינים הפלסטינים. לאחר שנפגש עימם והביא לרגיעה בגזרה הצפונית, מיהר דרומה כדי לסייע לחייליו שהותקפו באש פלסטינית. במהלך הקרב נפגע ונהרג. בן 42 היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בכפר חורפיש והותיר אחריו את רעייתו שרחה, בתו מנאל, הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו.

זכרו של נביה מונצח במגוון יוזמות ואתרים ברחבי הארץ: חדר הנצחה בביתו בחורפיש הפך לאתר עלייה לרגל לחיילים, תלמידים ובני נוער; מרכז לשדאות ומטווח אולימפי הוקם על שמו בקיבוץ ניר עם; מועדון תרבות נפתח בשערי תקווה וחורשות ניטעו לזכרו בזיקים, כרמיה ובני סבאלן. כמו כן נערך מדי שנה מירוץ לפיד לזכרו וספר זיכרון הוקדש לפועלו.

ראשי מדינה ושרים ספדו לו במילות הערכה. שמעון פרס אמר: “נביה הוכיח כי אדם יכול להיות נפלא וחייל אמיץ כאחד, קסמו האישי חצה גבולות לאום ומעמד.” אריאל שרון תיאר אותו כ“לוחם ומפקד יוצא דופן, סמל לאומץ ולנחישות של העדה הדרוזית.” יצחק מרדכי אמר: “בחייו ובמותו היה סמל לקשר האמיץ בין הדרוזים ליהודים.” אביגדור קהלני הגדירו כ“האדם במדים שחייליו היו גאים להיות פקודיו,” והאלוף מתן וילנאי אמר עליו: “נביה הקדיש את חייו לצה"ל – דוגמה ומופת לכולנו.”