בן ביכה ועלי. נולד ב־15 בדצמבר 1975 בכפר פקיעין, שם גדל, למד והתבגר. הוא היה נער טוב לב, אהוב ודומיננטי בין חבריו, שתמיד חיפש כיצד לתרום לאחרים ולקהילה שסביבו. את לימודיו סיים בבית הספר התיכון "פקיעין" כתלמיד מצטיין, אך לא רק בתחום הלימודי הצטיין — גם כספורטאי מוכשר, במיוחד בכדורגל. שעות רבות הקדיש לאימונים ולמשחקים, יזם תחרויות בין בני הנוער בכפר, וחלם ללמוד במכון וינגייט כדי לחזור ולהיות מורה לחינוך גופני בכפרו.

ויסאם היה מעורב מאוד בחיי הקהילה ופעיל בתנועת הצופים המקומית. הוא נטל חלק בפעילויות שונות, ארגן ויזם בעצמו אירועים, ותמיד היה נכון לעזור ולתמוך. תושבי הכפר, בני כל הדתות והעדות, העריכו ואהבו אותו בזכות נימוסיו, בגרותו ואופיו המכבד. חבריו ראו בו אח גדול — אדם אחראי, נבון ומקשיב, שתמיד היה שם בשבילם.

באוגוסט 1994 התגייס ויסאם לצה"ל, חדור מוטיבציה ורצון לתרום. הוא שובץ בחטיבת גבעתי, השתלב במהירות במסגרת הצבאית, ונחשב לחייל מצטיין, אהוב ומוערך על ידי מפקדיו וחבריו. הוא תכנן לצאת לקורס קצינים ולהמשיך בקריירה צבאית.

ביום 26 בספטמבר 1996 נפצע ויסאם באורח אנוש מירי של מחבלים באזור חבל עזה. לאחר ארבעה ימים, ב־30 בספטמבר, נפטר מפצעיו בבית החולים "סורוקה". בן עשרים ואחת היה בנופלו. יחד איתו נפלו חבריו סמ"ר עמיקם עמיאור, סמ"ר דימיטרי גרז'דנסקי, סמ"ר חן קורן וסמל יהודה לוי. ויסאם הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפקיעין, כשהוא מותיר אחריו הורים ותשעה אחים ואחיות – סלמאן, ג'מיל, סלוא, ג'מילה, נדא, פאדיה, יוסרא, סמיה וסמי.

מפקדו סיפר עליו: "ויסאם היה אדם שתמיד שאף לעזור לאחרים. החיוך לא ירד מפניו, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא ביצע כל משימה במסירות ובמצוינות, ושימש דוגמה לחבריו. ביום שבו נפצע, הגיע ראשון למוקד האירוע כדי לסייע לחבריו תחת אש – באומץ, באחריות ובשקט שאפיינו אותו. הוא היה מפקד צנוע, רציני, שלא התרברב לעולם, אך ניכר בו שהוא נולד להנהיג. על מצוינותו קיבל את אות המופת בסיום האימון המתקדם."