מאהר נולד ב־16 בספטמבר 1970 בכפר מג’אר. כבר בילדותו בלט באינטליגנציה יוצאת דופן ובסקרנות אינסופית כלפי העולם שסביבו. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "מג’אר ב’" וסיים אותם בהצטיינות, ולאחר מכן המשיך לחטיבת הביניים ולתיכון המקיף בכפר. מאהר היה תלמיד מבריק, אהוב על מוריו וחבריו, מלא יוזמה, שמחת חיים ועניין בכל תחום. הוא ניחן בכושר ביטוי מרשים ובידע רחב, לעיתים הפתיע את הסובבים אותו במילים ובמושגים שאפילו המבוגרים לא הכירו. בכל שנות לימודיו זכה בתעודות הצטיינות, ובבחינות הבגרות השלים תעודה מעולה.

הוא אהב לקרוא ולחקור בנושאי מדע, רפואה, אמנות, פילוסופיה ומחשבים. חבריו נהגו לכנותו “אנציקלופדיה מהלכת” בזכות הידע הרב והיכולת המרשימה שלו לשוחח לעומק על כל נושא.

לאחר סיום לימודיו ניגש לבחינה הפסיכומטרית והתקבל ללימודי עתודה ברפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1988 התגייס לצה"ל במסגרת תוכנית העתודה, ובמהלך לימודיו עבר קורס קצינים. עם סיום לימודיו קיבל תואר דוקטור לרפואה מבית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, והחל את הסטאז’ בבית החולים רמב"ם בחיפה. בכל מחלקה בה עבד הצטיין ברמתו המקצועית, בגישתו האנושית וביחסו המכבד כלפי המטופלים והצוות כאחד.

עם תום הסטאז’ החל לשרת בצה"ל כרופא גדודי בחטיבת גולן של חיל הרגלים. הוא ליווה את הגדוד באימונים ובפעילות מבצעית בשטחים, וזכה לשבחים רבים על מקצועיותו, אחריותו והמסירות הבלתי מתפשרת שלו. אלוף הפיקוד העניק לו אות הצטיינות על תפקודו המופתי, ובהמשך הוענק לו גם אות הצטיינות מהרמטכ"ל. מאהר האמין שכל אדם שווה באשר הוא, ודגל באמירה שהייתה מדריכתו: "כולנו בני אבא ואמא אחד."

במהלך שירותו הוכיח כושר מנהיגות, יוזמה וחשיבה מקורית, במיוחד ביכולתו לשלב בין עקרונות הרפואה לצורכי הלחימה והשטח. בלבנון הצטרף לפעילויות מבצעיות לצד יחידות מובחרות, שחיפשו לשלב אותו בזכות מקצועיותו ורוח הלחימה הגבוהה שלו. בנוסף לשירותו המשיך בלימודיו האקדמיים והשלים תואר נוסף בפילוסופיה. חודש לפני נפילתו נישא לסמירה, אהבת חייו.

בליל 5 בספטמבר 1997 יצא ד"ר מאהר דגש עם כוח מלוחמי שייטת 13 לפעילות מבצעית בלבנון. במהלך המבצע נקלע הכוח למארב מחבלים. מספר מטענים הופעלו סמוך אליו, ולאחר מכן התפתח קרב קשה שנמשך שעות ארוכות. עם שחר התבררה התוצאה הקשה – מאהר נהרג יחד עם אחד-עשר מלוחמי הכוח: סגן־אלוף יוסי קורקין, רב־סרן ד"ר צחי בנטוב, סרן רם לוינס, סרן צבי גרוסמן, רב־סמל רז טבי, רב־סמל אריה אברמסון, רב־סמל יוחנן הילברג, סמל־ראשון גיא גולן, סמל־ראשון גל רודובסקי וסמל־ראשון יניב שמואל. רב־סמל איתמר איליה הוכרז כנעדר באותו הלילה והובא למנוחות בישראל ביוני 1998.

ד"ר מאהר דגש נפל בגיל עשרים ושבע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפרו מג’אר שבגליל. הותיר אחריו אישה, הורים ושישה אחים ואחיות – תג’ריד, ג’ומאנה, ראועה, תאיר, טליע ומוטיע. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.

בעזבונו נמצא כתב יד של ספר שעסק בתחום התרופות המסורתיות, אשר הספיק למסור לדפוס זמן קצר לפני נפילתו – אך טרם יצא לאור.

מפקד עוצבת גולן כתב למשפחתו: "דרכו של מאהר רצופה במושגים של הצטיינות. הוא הצטיין בלימודי הרפואה, בתפקידו בצבא ואף נבחר להיות הקצין המצטיין של עוצבת גולן בפני הרמטכ"ל. הצטיינותו לוותה בהערכה עמוקה ואמיתית של חייליו ביחידה ועמיתיו המפקדים, וכן ברמה מקצועית גבוהה, עליה הקפיד בהתמדה. לצד הצטיינותו ידע להיות חבר אמיתי… מאהר הלך מאיתנו בטרם עת. דמותו, אופיו ותכונותיו ילוו אותנו הלאה וישמשו מודל לחיקוי. עוצבת גולן גאה במאהר ומצדיעה לו."

בערב שנערך לזכרו של מאהר במלאות שבוע לנפילתו נשא דברים מפקד הגדוד שבו שירת: "כמי שעבד עימו שנה שלמה, לאורך כל תפקידו כרופא גדודי, אני יכול להעיד על מקצועיותו הן כרופא והן כקצין. שילוב של היכולת לראות דברים באופן פיקודי, צבאי, קרבי, ביחד עם הראייה המקצועית כרופא וכמי שדואג בראש וראשונה לבריאותם של החיילים. לי היה דר' מאהר יועץ מהשורה הראשונה, מסביר ומבהיר סוגיות שלא תמיד השכלתי להבינן. למאהר היתה טביעת עין חדה ובוחנת, לב פתוח ומבין, וכושר ניתוח מעולה אשר איפשר לו לרדת לעומקם של דברים… עיקר מחויבותו היתה להיבט הבריאות הפיזיולוגית, אולם מאהר הבין ופעל רבות בתחום של התחושות והמורל ביחידה. דר' מאהר יזם וערך סקרים ושיחות עם חיילים על-מנת להביא בפנינו, המפקדים, הלכי רוח ותחושות אשר לא הגיעו לידיעתנו. במעשיו אלה הוכיח כי הוא חלק בלתי נפרד ומרכזי מחבורת הפיקוד של הגדוד."

חברו של מאהר, סגן מפקד הגדוד, כתב לזכרו: "את מאהר אזכור תמיד כרופא וכקצין, אך קודם כל בתור חבר. בתור רופא היתה לו התכונה המדהימה הזו להסתכל על בן אדם שהולך לכיוונו ממרחק ולהגיד האם הוא מתחזה או חולה, ואם כן, באיזה סוג מחלה. בתור רופא ידע לשבת שעות עם אנשים 'בעייתיים' ולהחזירם למוטב ועל כך אני חייב לו רבות. בתור קצין עשה מלאכתו בצורה מעוררת התפעלות, תמיד ידע כיצד לנתח מצבים והיה שותף לקבלת ההחלטות והנהלים. אך עם כל אלו היו לנו את הרגעים הקטנים יחד שהיינו שוכחים מהדרגות ומהתפקיד ומשתוללים כמו שני ילדים קטנים. היינו מנהלים 'שיחות נפש' על החיים בתוך הלילה, בזמן חיפוי לביצועים בשטחים או בהפסקות באימונים, ומיד כשצריך – חוזרים לחיים האמיתיים, לצבא… תמיד נהוג להרבות במלים, אבל במקרה זה דומני שהמלים קטנות מלהכיל ולתאר את גדולתו של אדם זה."

חבריו ליחידה כתבו: "בכל סיטואציה, בין אם זה באימון חורף רטוב וקשה או ביום קיץ חמים במרפאה על כוס קפה, בין באירוע עם נפגעים ובין בערב קצינים באחד הפאבים באזור, תמיד היה מאהר השקול, האבהי, שדואג לכולם ומשתדל לפתור את הבעיות, תמיד היה האחד שמוצא את נקודות האור, את הטוב שברע והיה גורם לכולנו להרגיש טוב יותר. אדם שנרו כבה בטרם עת אך אורו ימשיך להאיר את חיינו."

חברים נוספים לצוות כתבו לזכרו: "את שבחך בפניך מעולם לא אמרנו… אתה מעולם לא אהבת ולא נזקקת לשמוע תשבחות מפינו. גאוותך וביטחונך המקצועי ועובדת היותך אדם אוטונומי ועצמאותך הבלתי מתפשרת נתנו תמיד תחושה של 'אין מה להוסיף'. ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, ככל שנוסיף ונאמר, לא נצליח למצות את כל מה שניתן וראוי היה להיאמר. אולם בכל זאת, מספר דברים שלמדנו, שאהבנו, שנזכור ושלא נשכח ממך, את האנושיות והאמפתיה ביחסך לחולים ולאנשים בכלל, את המקצועיות, הפרפקציוניזם, את היותך רופא בכל רמ"ח אבריך ובמלוא מובן המלה, את הגיבוי שתמיד ידעת לתת לנו, את הידע העצום שספגנו ממך, את שיחותינו מרחיבות הדעת על נושאים שונים ומגוונים – מפילוסופיה דרך כלכלה, פוליטיקה וכמובן רפואה ועד להיסטוריה, תיאולוגיה ומה לא, את המוסריות והאתיקה שעליהם שמרת בקנאות, את אינספור החוויות המשותפות שלנו, את הספקטרום העצום של מחשבות, השקפות, רגשות שמילאו אותך ועכשיו הם חלק בלתי נפרד מאתנו.

מאהר מונצח ביד לחללי חיל הים באשדוד ובאתר הנצחה לחללי חיל הרפואה בחיפה.